במאמר הזה▾
אנשים לא חייכו בתמונות ישנות מפני שהמצלמות הראשונות דרשו חוסר תנועה מוחלט, והתרבות של אותם ימים התייחסה לכל תצלום כאל מסמך רשמי לכל החיים ולא כאל רגע ספונטני. חיוך רחב שנמשך כמה דקות הופך מהר מאוד לעווית מאומצת, כך שהרפיית שרירי הפנים הייתה הבחירה המעשית היחידה. הבעה רצינית נחשבה בנוסף לסמל של כבוד, בגרות וטעם טוב.
הדרישה הפיזית של זמני חשיפה ארוכים
שיטות הצילום הראשונות, כמו הדאגרוטייפ, דרשו כמות גדולה של אור שמש והרבה זמן כדי לצרוב את הדמות על גבי לוח מתכת שעבר טיפול כימי. בהתאם למזג האוויר ולחלונות הגג בסטודיו, המצולמים נאלצו לשבת בלי לזוז במשך כמה דקות שלמות.
נסו להחזיק חיוך רחב במשך חצי דקה בלבד, ותרגישו מיד איך שרירי הלחיים מתחילים לרעוד. ברגע שזוויות הפה רוטטות, החיוך נראה כמו העוויה לא טבעית. אם המצולם הזיז את שפתיו אפילו מעט, כל תווי הפנים בתצלום הפכו לכתם מטושטש. צלמים הנחו את הלקוחות שלהם להרפות את הלסתות, לסגור את השפתיים בצורה נוחה ולנשום בעדינות דרך האף. ההבעה הניטרלית הזו הבטיחה תמונה חדה וברורה על ההדפס הסופי.
בסטודיו של אותם ימים נהגו אפילו להשתמש במתקני תמיכה ממתכת שהוסתרו מאחורי הכיסא. זרוע ברזל קטנה וקעורה נשענה על בסיס הצוואר של המצולם כדי למנוע תנודות קלות של הראש. המכשיר נראה מאיים למדי, אבל הוא שמר על האדם יציב בזמן שלוח הכסף קלט את האור.
המשך המסורת של דיוקנאות שמן
לפני המצאת המצלמה, רק אנשים אמידים יכלו להרשות לעצמם להנציח את המראה שלהם באמצעות ציורי שמן. כאשר נפתחו אולפני צילום בערים ובעיירות, הצלמים אימצו באופן טבעי את המוסכמות של עולם הציור הקלאסי.
במשך מאות שנים, דיוקנאות רשמיים באירופה נמנעו לחלוטין משיניים חשופות או מחיוכים רחבים. באמנות הקלאסית, חיוך פרוע היה שמור בדרך כלל לליצנים, לאנשי רחוב או למי שאיבדו את שפיותם. אנשי אצולה, מלומדים וסוחרים שמרו על ארשת פנים מכובדת ושפתיים סגורות. המצולמים הראשונים רצו בדיוק את אותו הרושם המכובד והרציני.
עבור משפחה ממוצעת, הגעה לסטודיו לצילום הייתה אירוע של פעם בחיים. אספו לכך כסף, לבשו את הבגדים החגיגיים ביותר ויצאו לעיר כדי ליצור מזכרת שתישאר לדורות הבאים. להשאיר חיוך קליל לנינים נתפס כמעשה שטחי, בדומה לצחקוק באמצע בית משפט או במהלך טקס דתי חגיגי בבית הכנסת. הדיוקן נועד לתעד את האופי, המעמד והשושלת, ולא מצב רוח חולף של אותו בוקר.
בריאות השיניים וטיפוח אישי
הייתה גם סיבה אישית פשוטה מאוד לשמור על שפתיים מהודקות: רפואת השיניים של אותם ימים הייתה בסיסית ביותר. לפני התפתחות ההיגיינה המודרנית והטיפולים המשמרים, שיניים רבות נשברו, נרקבו או נשרו כבר בגיל צעיר.
ישיבה מול צלם מקצועי הייתה הזדמנות להיראות במיטבכם. חשיפת שיניים הייתה מגלה מיד פגמים שאנשים העדיפו להסתיר. פה סגור אפשר לכל אחד להציג מראה פנים אחיד ומסודר מול העדשה.
צלמים נודדים ורגעים נדירים של חופש
עם התפתחות הטכנולוגיה באמצע המאה התשע עשרה, שיטות חדשות יותר קיצרו את זמני החשיפה והוזילו את המחיר. תצלומים על גבי לוחות פח דקים היו עמידים, מהירים להפקה וזולים מספיק כדי לשאת אותם בכיס הבגד.
צלמים נודדים החלו להקים אוהלי צילום בירידים, בעיירות נופש ובמחנות צבא. בסביבה הפתוחה והפחות רשמית הזו, המצולמים הרשו לעצמם לפעמים להשתחרר. כשמתבוננים מקרוב בתמונות פח מהתקופה הזו, אפשר למצוא לפעמים שני חברים מחזיקים ידיים, נער עם חיוך קטן בזווית הפה, או חיילים שמתקשים להחניק צחוק. זמני החשיפה ירדו לכמה שניות בודדות, והרגעים האנושיים האלה הצליחו להיתפס על גבי הלוח. החום האנושי תמיד היה קיים שם; המצלמות המוקדמות פשוט לא היו מהירות מספיק כדי ללכוד אותו.
עידן המצלמה הביתית
השינוי התרבותי לכיוון פנים שמחות ומחייכות הגיע בתחילת המאה העשרים, בזכות שיפור החומרים הכימיים והמצאת מצלמות סרט הצילום הניידות. כשיצאה לשוק מצלמת קודאק בראוני הזולה והפשוטה, הצילום יצא מהסטודיו הרציני ועבר לחצרות הבתים ולטיולים.
כל אדם יכול היה פתאום לכוון קופסה קטנה אל ילדים שמשחקים, חברים בפיקניק בשבת או כלב שרץ בדשא. כבר לא היה צורך לגשת למומחה או לשבת ללא תנועה מול מעמד ברזל. הפרסומות של חברות הצילום הציגו במכוון פרצופים מחייכים באוויר הפתוח, וקיבעו את הרעיון שצילום נועד להנציח רגעים של פנאי ושמחה. כשבוחנים את evolution of the family photo, רואים בבירור כיצד העשורים שאחרי שנת 1900 החליפו את התנוחות הנוקשות בצחוק טבעי ובתנועה. כשאנשים התחילו לאסוף את התמונות האלו לתוך אלבומים משפחתיים, החיוך הפך להרגל המקובל בכל צילום, כחלק בלתי נפרד מתוך history of the family photo album.
להפיח חיים בפנים של פעם
כשיושבים מול ארגזים ישנים לצורך choosing photos and videos לקראת אירוע משפחתי כמו יום הולדת שבעים, בר מצווה או אזכרה, הדיוקנאות הרציניים האלה עלולים להיראות מרוחקים. קל לחשוב שהסבים והסבתות שלנו חיו חיים קשים ונטולי חיוך.
אבל אם תתבוננו היטב, תגלו את הסימנים לאופי האמיתי שלהם. חפשו את הקמטים הקטנים סביב העיניים שמסגירים חוש הומור. שימו לב לאופן שבו גבר מניח יד עדינה על אצבעותיה של אשתו, או איך אם מחבקת את הילדה הקטנה שלה ומצמידה אותה לשמלה. הם לא היו אנשים עצובים; הם פשוט התרכזו מאוד במשימה לשבת בלי לזוז כדי שהתמונה תצא חדה וברורה.
חברת Linof הופכת תמונות משפחתיות ישנות לסרט קצר בליווי מוזיקה, כשהיא משחזרת תמונות פגומות ויוצרת קטע תנועה קצר מפניו של אדם בעבר, כאשר האנימציה הראשונה ניתנת ללא תשלום. לראות דיוקן נוקשה של סבא רבא ממצמץ והופך לתנועה טבעית מחבר את כל הנוכחים בחדר לאדם האמיתי שמאחורי התנוחה הרשמית.
בפעם הבאה שתפתחו אלבום ותראו תצלום רציני מלפני מאה שנה, זכרו שהאדם שמול העדשה כנראה החזיק את החיוך בפנים רק כדי שאתם תוכלו לראות אותו בבירור היום.
שאלות
למה אנשים נראים כועסים בתצלומים ישנים?+
הם לא היו כועסים, אלא הרפו את שרירי הפנים לחלוטין כדי להישאר ללא תנועה בזמן החשיפה הארוכה של המצלמה. כל חיוך או תנועה קלה בזמן הזה היו גורמים לפנים להיראות מטושטשות לגמרי.
האם אנשים לא חייכו בתמונות בגלל מצב השיניים שלהם?+
כן, טיפולי השיניים במאה התשע עשרה היו בסיסיים מאוד, ושיניים שבורות או חסרות היו תופעה נפוצה. שפתיים סגורות אפשרו למצולמים להיראות במיטבם ולהסתיר פגמים בעת הצילום.
מתי אנשים התחילו לחייך בצילומים?+
החיוך הפך לנפוץ בתחילת המאה העשרים עם המצאת מצלמות הפילם הניידות והזולות. זמני החשיפה המהירים והפרסומות עודדו משפחות לצלם רגעים ספונטניים של שמחה ובילוי יומיומי.
נכתב על ידי
Yarden Cohen
